רעיון חדש עקב הניתוח האחרון

1
תמונות נוסטלגיה מתחלפות - אבל אני נשאר לאורך כל הדרך (חדר, אור מעומעם, מוקרן על קיר)

בצד, כניסה למסדרון שחור, עם כותרת "מיהו ה'אני'?"

נכנסים לפרוזדור, מעבר חר (חוויה אישית)

2
ישנו מסך אופקי, LCD, עכבר מתחתיו. מזיזים את העכבר והמסך מראה יד שאינה שלך זזה לפי העכבר.
האם היד שלך?
אחרי זמן כלשהוא, היא נכרתת בקול פתאומי, איך אתה מרגיש?

ממשיכים במסדרון, קולות "מי אני?" מוזיקה מתחלפת, צלילים שונים, מחשבות - דיבורים...

3
חדר שמולך מראה, כמה ס"מ ממנה זכוכית שעליה מוקרנת "נשמה" כל פעם היא נראת אחרת:
אור שנמצא באזור הראש, או איש קטן ששולט בשאר הגוף, עונה שמאלית? ימנית? בלב? בצ'אקרות? אולי בהכל (גם מחוץ לגוף)??

ממשיכים במסדרון, קולות רוח (תנועה בזמן)

4
מציצים מחור בגודל ראש - ממול מראה - הגוף שלך משתנה, קטן בגיל, מזדקן, נהיה מישהו אחר (המקרן מכוון אל הקיר עם החור)

תיעוד תהליך החיפוש העצמי (איך כל זה התחיל)

החיפוש אחר אותו אני המלווה את עצמי לאורך כל הדרך:
מה שמקשר אותי עם עצמי לאורך כל חיי הוא ה"אני". כשאני נזכר בזכרונות ילדות, אני חווה אותן מהאני, אני מרגיש אותן מהאני ואני מזדהה ומזהה אותן כ"אני". מה הוא האני הזה?

הגדרות ראשוניות לזיהוי ה"אני":
תמיד נמצא איתי
אני מזהה אותו כ"אני" (או שאני טועה? ומזדהה עם דברים שאינם אני? ואולי ההפך?)

נק' מוצע, על בסיס "אני חושב משמע אני קיים" - "אני חווה, משמע אני קיים"

כל השאר יכולים להיות אשליה או משהו רגעי, חולף, ואני הרי שחוויתי גם כשלא היו, איך אוכל שלא להיות ועדיין לחוות?

האם אני הוא גופי?
אולי אני מח בקופסא שמקבל קלט ממחשב שגורם לו לחשוב שיש לו גוף וסביבו עולם? והשליטה הישירה שלי היא על הגוף, אך הוא וירטואלי כמו העולם עצמו? (לקוח מסיפור קצר של איזיק אסימוב)
אם יכרתו לי את היד, הם תשאר אני?


אולי אני במח?
תאים מתים כל יום.
חלק מהתהליכים אני לא מודע אליהם.
לחלק שאני כן מודע, אני מודע בסימבוליות של החושים, רגשות, מחשבות. מה ממיר אותם מתהליכים פיזיקליים, כימיים, ביולוגיים לתהליכים נפשיים?
אדם שנפגע בחלק במוחו יכול להחלים ע"י שיקום חלק אחר ממוחו - שכפול האמצעים למקום חדש.
אין נק' ספציפית במח שאני נמצא בה.

האם אני נשמה אשר משתמשת בגוף הזה?
למה אני כנשמה, שולט רק בגוף ולא בשאר היקום?
איפה מוגדרות גבולות השליטה?
למה אני שולט בגוף באופן חלקי?
למה אני לא שולט ברגשות?? לא תמיד הן לטובתי, לא תמיד הן יעילות ועוזרות לי.
האם יכולתי להמשיך לתפקד מתוך אחריות לגוף כשתמיד אני מרגיש מדהים?
מהי אותה נשמה???

היא לא פיזית, כי אין לה מיקום במרחב (בהתבסס בהתבוננות שהעברתי פה עד כה)
האם יש לה גבולות בזמן? זה שאני לא זוכר מה קרה בילדותי, האם זה אומר שלא הייתי קיים אז? והרי שהייתי קיים, אחרת זו לא היתה הילדות שלי. אז אולי הייתי קיים גם לפני? האם אפסיק להתקיים אחרי מותי? איך זה מרגיש?

ולכן, אין לה גבולות במרחב (יש שיכחה וחוסר מודעות).

אז אני הוא קונספט אין סופי ובו זמנית גם אפסי. חסר מרחב, חסר זמן, קיים תמיד ובו זמנית אינו קיים בממשות.

מה היה קורה אם הייתי הוא?
נגיד ואני חווה את המחשבות , רגשות, חושים וזכרונות של מישהו אחר. מזדהה עם כל פרט ופרט בחווייה הזו.

למה שאחשוב שאני מישהו אחר ולא אני?
למה שאגיב אחרת ולא כמוהו?
האם אני זה אתה ששכח שהוא אתה וחושב שהוא אני?
האם האני המשותף, חסר פרספקטיבה?
האם אין אני ויש אחד?

סכיזופרן אחד שכח מי הוא ובו זמנית חושב שהוא אני, את, אתה, אתם, אתן, אלו, זה, זאתי, השמים, הים, האטומים, הנייר והעט, אני שלום, ואני מלחמה, אני ירוק, אני נשימה, אני כסף, אני רוח, אני כאן ואני שם, אני עכשיו וגם לא. כל אלה הם גם חלקי וגם אני בשלמותי.

השראה חמימה ואוהבת

Rassouli - Persian
Annette Turow - I Love You Too 7, 2002
Junh Il (1006, 1007, 1008, 1014, 1029, 1046)
Martin Jimenez (Green Moon, Warm Dive, Friends in the Evening)
http://www.mcmlter.org/lostseal/art/koch/germanDiplo298.jpg

תסריט

(התמונה ברקע, לקוחה מקמפיין קרזות בנושא סכיזופרניה)

טוב, אז תסריט גס יש, אבל מן הסתם אני לא רוצה אווירה קודרת, למרות שזה הדבר הראשון שיצא, ורק בגלל שזה מגניב. תזיזתיות, בלריות מוזרה, משהו הזוי... אחפש שפה חזותית חמימה ואוהבת יותר...

Conscience Illustration

אני לא מרוצה מהנסיון הזה - הצבעים הזוהרים הינם מודעות, אך לא נראים כ"אחד" אלא כרבים, וכקווי תקשורת. הם לא מכוונים על המסר הרצוי.

מקורות השראה

Jonathan Yuen
Massive Attack
Translucency: ex. 1, ex. 2, ex. 3, ex. 4
Super Natural Studios
Ao Xingcun - The Seedbed
Karim Cheikh Djavadi - Timbree

רעיון קצת יותר סיפורי:

בנאדם עם פיצול אישיות (קצת בדומה למועדון קרב), אך האישיות שלו צצה בזמנים ובמקומות אחרים. לאט לאט הם מכירים אחד את השני (במקרה שלו, הם יכולים להיות אחד ליד ההשני) . בסרט מתחילים עם בנאדם אחד, שלפתע יוצאת ממנו יישות אחרת והסרט מעביר תסמינים ברורים של סכיזופרנייה, כדי שאנשים יקבלו את זה כ"שריטה נפשית" ולא שני אנשים שונים. והחיבור ביניהם בעל שפה חזותית ברורה (נגיד שלוחות אור ביניהם). בסוף הסרט, אחרי שהם מתחברים בינם לבין עצמם, הבנאדם מסתכל על הצופה, ואז נבנת אותה שפה חזותית כדי לתת לצופה את ההבנה שאולי גם הוא פיצול אישיות של אותו אדם.

אני קצת נגד הרעיון הסיפורי מכיוון שאינו מדוייק (וזו בעיה שאני נתקל בה רבות, קשה לבטא קונספט כל כך אבסטרקטי בויז'ואל) אבל יותר בגלל שאני לא סטודנט לקולנוע ועד כמה שהוא חווייתי, הוא עדיין מאוד שכלתני.

רעיון מאוד ראשוני שבא אלי באופן אינטואיטיבי ואין לי הסבר ברור כלפיו:

תינוק ברחם, כשאור בא מתוכו ומאחורי הדופן של הרחם - אור רך, צלליות מטושטשות של מה שמעברו (יד שנוגעת בבטן האם, כשמסתכלים מבפנים), האברים הפנימיים של התינוק - לב, אברים מיסטיים - מקורות אור מהידיים...

הנק' הבאה, אני מודע אליה ממדיטציות, והיא שהבנה עמוקה מקבלים כשפתוחים, ועדיף גם אוהבים (5 פעמים בפסטיבל סגול הראו לי את זה היטב). בשביל זה אני צריך להרגיע את הצופה. השפה החוזתית צריכה להיות מרשימה , רגועה ומעלה תחושות חיוביות. מצד שני יש מצב שהצופה יבוא לחוץ, ואז אולי עדיף לעייף על ההתחלה בקצב מהיר שקשה לעקוב אחריו (אך עדיין מעניין, כדי שיהיה לצופה אינטרס לכך) ורק אח"כ לעבור לשלב האיטי, בדומה ליוגה אושו - מרצה שאלה אותי למה לא להפעיל את הצופה פיזית. זו אפשרות, שאני מרגיש קצת מוזר כלפיה, אבל אני מבין שהתחושה היא אישית, פחדים, וחסרת הצדקה.

* המסרים, אני רוצה להעביר אותם יותר רגשית מאשר אינטלקטואלית - כי "אנחנו אחד" זו קלישאה לפי תפיסת הרבים, מה שיגרום לרוב להשאר שטחיים כלפי ההבנה מתוך אמונה שהם כבר יודעים ולי אין מה לחדש להם. שלא לדבר על זה שאנשים לא אוהבים קלישאות.

אחד הרעיונות שצצו לי זה להקרין על התקרה בזמן שהצופה בשכיבה על כריות (גם לשם יכולות להגיע ההחלטות ה"עיצוביות" שלי) בהנחה שאולי ישים אותו בפרופורציות אחרות - יותר סקרנות אולי, אך בו זמנית הסרט אמור להצדיק את הבחירה שלא יראה כגימיק זול . באותה צורה אולי מעניין לשים את הסרט בקופסא קטנה שמציצים אליה. זה מאוד תלוי בתוכן.