החיפוש אחר אותו אני המלווה את עצמי לאורך כל הדרך:
מה שמקשר אותי עם עצמי לאורך כל חיי הוא ה"אני". כשאני נזכר בזכרונות ילדות, אני חווה אותן מהאני, אני מרגיש אותן מהאני ואני מזדהה ומזהה אותן כ"אני". מה הוא האני הזה?
הגדרות ראשוניות לזיהוי ה"אני":
תמיד נמצא איתי
אני מזהה אותו כ"אני" (או שאני טועה? ומזדהה עם דברים שאינם אני? ואולי ההפך?)
נק' מוצע, על בסיס "אני חושב משמע אני קיים" - "אני חווה, משמע אני קיים"
כל השאר יכולים להיות אשליה או משהו רגעי, חולף, ואני הרי שחוויתי גם כשלא היו, איך אוכל שלא להיות ועדיין לחוות?
האם אני הוא גופי?
אולי אני מח בקופסא שמקבל קלט ממחשב שגורם לו לחשוב שיש לו גוף וסביבו עולם? והשליטה הישירה שלי היא על הגוף, אך הוא וירטואלי כמו העולם עצמו? (לקוח מסיפור קצר של איזיק אסימוב)
אם יכרתו לי את היד, הם תשאר אני?
אולי אני במח?
תאים מתים כל יום.
חלק מהתהליכים אני לא מודע אליהם.
לחלק שאני כן מודע, אני מודע בסימבוליות של החושים, רגשות, מחשבות. מה ממיר אותם מתהליכים פיזיקליים, כימיים, ביולוגיים לתהליכים נפשיים?
אדם שנפגע בחלק במוחו יכול להחלים ע"י שיקום חלק אחר ממוחו - שכפול האמצעים למקום חדש.
אין נק' ספציפית במח שאני נמצא בה.
האם אני נשמה אשר משתמשת בגוף הזה?
למה אני כנשמה, שולט רק בגוף ולא בשאר היקום?
איפה מוגדרות גבולות השליטה?
למה אני שולט בגוף באופן חלקי?
למה אני לא שולט ברגשות?? לא תמיד הן לטובתי, לא תמיד הן יעילות ועוזרות לי.
האם יכולתי להמשיך לתפקד מתוך אחריות לגוף כשתמיד אני מרגיש מדהים?
מהי אותה נשמה???
היא לא פיזית, כי אין לה מיקום במרחב (בהתבסס בהתבוננות שהעברתי פה עד כה)
האם יש לה גבולות בזמן? זה שאני לא זוכר מה קרה בילדותי, האם זה אומר שלא הייתי קיים אז? והרי שהייתי קיים, אחרת זו לא היתה הילדות שלי. אז אולי הייתי קיים גם לפני? האם אפסיק להתקיים אחרי מותי? איך זה מרגיש?
ולכן, אין לה גבולות במרחב (יש שיכחה וחוסר מודעות).
אז אני הוא קונספט אין סופי ובו זמנית גם אפסי. חסר מרחב, חסר זמן, קיים תמיד ובו זמנית אינו קיים בממשות.
מה היה קורה אם הייתי הוא?
נגיד ואני חווה את המחשבות , רגשות, חושים וזכרונות של מישהו אחר. מזדהה עם כל פרט ופרט בחווייה הזו.
למה שאחשוב שאני מישהו אחר ולא אני?
למה שאגיב אחרת ולא כמוהו?
האם אני זה אתה ששכח שהוא אתה וחושב שהוא אני?
האם האני המשותף, חסר פרספקטיבה?
האם אין אני ויש אחד?
סכיזופרן אחד שכח מי הוא ובו זמנית חושב שהוא אני, את, אתה, אתם, אתן, אלו, זה, זאתי, השמים, הים, האטומים, הנייר והעט, אני שלום, ואני מלחמה, אני ירוק, אני נשימה, אני כסף, אני רוח, אני כאן ואני שם, אני עכשיו וגם לא. כל אלה הם גם חלקי וגם אני בשלמותי.
מה שמקשר אותי עם עצמי לאורך כל חיי הוא ה"אני". כשאני נזכר בזכרונות ילדות, אני חווה אותן מהאני, אני מרגיש אותן מהאני ואני מזדהה ומזהה אותן כ"אני". מה הוא האני הזה?
הגדרות ראשוניות לזיהוי ה"אני":
תמיד נמצא איתי
אני מזהה אותו כ"אני" (או שאני טועה? ומזדהה עם דברים שאינם אני? ואולי ההפך?)
נק' מוצע, על בסיס "אני חושב משמע אני קיים" - "אני חווה, משמע אני קיים"
כל השאר יכולים להיות אשליה או משהו רגעי, חולף, ואני הרי שחוויתי גם כשלא היו, איך אוכל שלא להיות ועדיין לחוות?
האם אני הוא גופי?
אולי אני מח בקופסא שמקבל קלט ממחשב שגורם לו לחשוב שיש לו גוף וסביבו עולם? והשליטה הישירה שלי היא על הגוף, אך הוא וירטואלי כמו העולם עצמו? (לקוח מסיפור קצר של איזיק אסימוב)
אם יכרתו לי את היד, הם תשאר אני?
אולי אני במח?
תאים מתים כל יום.
חלק מהתהליכים אני לא מודע אליהם.
לחלק שאני כן מודע, אני מודע בסימבוליות של החושים, רגשות, מחשבות. מה ממיר אותם מתהליכים פיזיקליים, כימיים, ביולוגיים לתהליכים נפשיים?
אדם שנפגע בחלק במוחו יכול להחלים ע"י שיקום חלק אחר ממוחו - שכפול האמצעים למקום חדש.
אין נק' ספציפית במח שאני נמצא בה.
האם אני נשמה אשר משתמשת בגוף הזה?
למה אני כנשמה, שולט רק בגוף ולא בשאר היקום?
איפה מוגדרות גבולות השליטה?
למה אני שולט בגוף באופן חלקי?
למה אני לא שולט ברגשות?? לא תמיד הן לטובתי, לא תמיד הן יעילות ועוזרות לי.
האם יכולתי להמשיך לתפקד מתוך אחריות לגוף כשתמיד אני מרגיש מדהים?
מהי אותה נשמה???
היא לא פיזית, כי אין לה מיקום במרחב (בהתבסס בהתבוננות שהעברתי פה עד כה)
האם יש לה גבולות בזמן? זה שאני לא זוכר מה קרה בילדותי, האם זה אומר שלא הייתי קיים אז? והרי שהייתי קיים, אחרת זו לא היתה הילדות שלי. אז אולי הייתי קיים גם לפני? האם אפסיק להתקיים אחרי מותי? איך זה מרגיש?
ולכן, אין לה גבולות במרחב (יש שיכחה וחוסר מודעות).
אז אני הוא קונספט אין סופי ובו זמנית גם אפסי. חסר מרחב, חסר זמן, קיים תמיד ובו זמנית אינו קיים בממשות.
מה היה קורה אם הייתי הוא?
נגיד ואני חווה את המחשבות , רגשות, חושים וזכרונות של מישהו אחר. מזדהה עם כל פרט ופרט בחווייה הזו.
למה שאחשוב שאני מישהו אחר ולא אני?
למה שאגיב אחרת ולא כמוהו?
האם אני זה אתה ששכח שהוא אתה וחושב שהוא אני?
האם האני המשותף, חסר פרספקטיבה?
האם אין אני ויש אחד?
סכיזופרן אחד שכח מי הוא ובו זמנית חושב שהוא אני, את, אתה, אתם, אתן, אלו, זה, זאתי, השמים, הים, האטומים, הנייר והעט, אני שלום, ואני מלחמה, אני ירוק, אני נשימה, אני כסף, אני רוח, אני כאן ואני שם, אני עכשיו וגם לא. כל אלה הם גם חלקי וגם אני בשלמותי.
No comments:
Post a Comment